"הרפואה פספסה את ההזדמנות להגן על מטופלים שמתמודדים עם גמילה. לא לימדו את הרופאים, לא בנו הנחיות מספקות – וכתוצאה מכך, אנשים סובלים לבד."
ד"ר אוואיס אפטב, פסיכיאטר ומרצה, פרסם לאחרונה מאמר דעה בניו יורק טיימס שבו הוא מבקר את השיח הציבורי סביב נוגדי דיכאון בדגש על הפסקת השימוש בהם. בארה״ב כיום אחד מכל שמונה אמריקאים נוטל נוגדי דיכאון, ורבים מהם מדווחים שהתרופה עוזרת.
אבל מה קורה כשהם רוצים להפסיק?
הוא מתייחס להצהרות של רוברט קנדי ג'וניור, מועמד פוליטי שאמנם קידם טענות קונספירטיביות לגבי המערכת הרפואית ככלל – אבל הוא גם העלה לדיון נקודה חשובה: הקושי האדיר בגמילה מתרופות פסיכיאטריות. אף שקנדי אינו מקור אמין, טוען אפטב, אין להתעלם מסבלם של המטופלים שמנסים להיגמל מתרופות.
המאמר מצביע על כך שהמדע בנושא תסמיני גמילה מנוגדי דיכאון נמצא עדיין בתהליך התפתחות. בעבר נטו רופאים להערכת חסר בעוצמת תסמיני הגמילה, אך מחקרים חדשים מצביעים על כך שהתופעה נפוצה וחמורה ממה שחשבו. חלק מהמטופלים סובלים מתסמינים שנמשכים שבועות או חודשים, ולעיתים מפרשים אותם בטעות כהישנות של הדיכאון. הרפואה, לדבריו, לא עשתה מספיק כדי להכיר בתסמינים האלה, להדריך רופאים ולהגן על מטופלים.
אפטב קורא להחזיר את השיח על נוגדי דיכאון לקרקע של מדע ואמפתיה ולהבין שיש מטופלים שנעזרו בתרופות, ויש כאלו שנפגעו מהן. במקום לדחות ביקורת לגמרי או לאמץ אותה באופן קיצוני, יש מקום לדיון מורכב ומדויק יותר. הוא מדגיש במיוחד את הצורך להכשיר רופאים ולפתח ידע קליני סביב הפסקת טיפול – תחום שנותר מוזנח למרות הפניות הרבות של מטופלים.
